חיים ברצועת החנק

הפסקות חשמל שנמשכות 16 שעות, מים שאינם ראויים לשתייה, תורים לדלק וחולים בסכנת חיים בגלל מחסור בתרופות. אין דבר גרוע מלאבד תקווה

חמש וחצי בבוקר. זו השעה שבה אני מתעוררת בדירתי בקומה העשירית בעזה. אני גרה קרוב לחוף הים, ומחליטה לצאת להליכה מרעננת ליד החוף. הליכה היא הספורט היחיד שנשים בעזה יכולות לבצע באוויר הפתוח. מרבות אפילו זה נמנע מכל מיני סיבות. אני אוהבת ללכת, זו אחת מהפעולות הבודדות שמצליחות לרומם את רוחי כאן, לצד מוזיקה, קריאה וכתיבה.

 אין חשמל ולכן המעלית לא פועלת, אז אני יורדת בלי בעיה ברגל את עשר הקומות אל הרחוב, שם ממתינה לי רוח בוקר מרעננת. כשאני חוזרת לבניין שלי, עדיין אין חשמל. דילמה: אני יכולה לעלות במדרגות או לחכות בלובי חצי שעה. השומר של הבניין מפעיל את הגנרטור מדי חצי שעה. אני מחליטה לחכות. האם מותר להתלונן על פרט יומיומי קטן שכזה, בעוד רוב צרכיי האנושיים – גישה למים נקיים, למזון ראוי על בסיס קבוע ולבנזין, הזכות לנוע בחופשיות, הזכות לבריאות – אינם נענים כהלכה?

מונא אל-פארא במחנה הפליטים נוסייראת לאחר מבצע עמוד ענן (באדיבות "גישה")

מונא אל-פארא במחנה הפליטים נוסייראת לאחר מבצע עמוד ענן (באדיבות "גישה")

 בחזרה לדירה. אין מים חמים, אפילו לא בשביל מקלחת זריזה. הדוּד שלי חשמלי כך שגם אין סיכוי לעשות היום כביסה. כמו בשאר הרצועה, אצלי בבית יש הפסקות חשמל שנמשכות עד 16 שעות ביממה. זה כמובן משפיע על תכנון לוח הזמנים שלי: מתי לקום, מתי לשלוח מיילים ולהתקשר, מתי לצאת מהבית ולחזור אליו, מתי לבשל או לכבס.

 יום העבודה שהמתין לי נפתח במחנה הפליטים אל-נוסייראת, שם אני מפקחת על "פרויקט מאיה", אחד הפרויקטים של הארגון הבינלאומי MECA (ברית ילדי המזרח התיכון) ברצועה. לפני כמה שנים התגייסה הברית למבצע שמטרתו לספק לילדי בית הספר מים נקיים, על ידי הטמעת מתקנים לטיהור מים במוסדות הלימוד של אונר"א ובכמה גני ילדים. 90 אחוזים מהמים בעזה אינם ראויים לשתייה, בשל מליחות גבוהה ובשל זיהום שנגרם ממערכת הביוב שאינה תקינה במקומות שונים.

 התכוונתי לעצור בתחנת דלק, אבל השתרך שם תור ארוך של מכוניות, אז הימרתי שמעט הדלק שנותר לי במכל יספיק לנסיעה של 15 קילומטרים. בדרך נתקלתי רק בתנועה דלה של מכוניות, הרבה יותר מכוניות המתינו בתחנות הדלק. ראיתי עשרות אנשים שמחכים לתחבורה ציבורית. המחסור בדלק, שנובע בעיקר מהרס המנהרות בגבול הדרומי, הצליח להאפיל גם על הסבל היומיומי המתמשך בעזה. התחליף לדלק המצרי הוא זה שמגיע מישראל, אלא שהוא יקר מדי עבור רוב תושבי עזה. התוצאה היא שמורים לא מצליחים להגיע לבית הספר בזמן, כמו גם סטודנטים ומרצים לאוניברסיטאות, רופאים, אחיות וגם חולים לא מגיעים לבתי החולים.

 בבית החולים הראשי בעזה, שיפא, יש מחסור בגז, ולכן סדר העדיפויות השתנה: הגז, כמו החשמל, מועבר לפעולות חיוניות לחולים בסכנה, ורק אחר-כך באים שאר הדברים. דברים כמו ניקיון כללי בבית החולים, תוספת מיטות וכו' נדחים מסיבות של תקציב. במסגרת עבודתי בעבר כרופאה בסהר האדום, אני יודעת שיש מחלקות שמאוד חשוב לבתי החולים להשאירן מחוברות לחשמל כל הזמן, כמו למשל היחידה לפגים, שם תמיד יש זרם חשמל יציב ועצמאי, שמסופק על ידי גנרטור בכל פעם שמגיעה הפסקת החשמל היומית. אלא שלזמן הקצר שבמעבר בין האספקה הרגילה לגנרטור עלולה להיות השפעה עצומה על התפתחות התינוקות שבמחלקה.

בחזרה הביתה. השעה אחת בצהריים לערך. עדיין אין חשמל. הפעם לא חיכיתי למעלית לבדי. איתי היו ילדים רבים, שגרים בבניין. הייתה לי הזדמנות נחמדה לדבר, להתבדח ולנסות לעודד את רוחם. בבית ציפתה לי ישיבה עם עמית לעבודה, שרק שב ממעבר רפיח וסיפר לי על המצב שם. כבר ארבעה ימים שהוא מנסה לצאת מעזה, במטרה להגיע לאוניברסיטה בשבדיה שבה הוא לומד. הוא בלחץ. אלפים מנסים לצאת מעזה: חולים, סטודנטים, אנשי מקצוע שעובדים במדינות אחרות, גם מטיילים. רק מעטים מצליחים לעבור. אולי שבעים עברו היום.

 כאשר אני חושבת על חולים, שזקוקים לטיפול נוסף מהסוג שאינם יכולים לקבל ברצועה, שחלקם בסכנת חיים בעודם מחכים אני חשה את נטל הסגר. זה מאמץ על-אנושי יומיומי. משרד הבריאות הודיע כבר שתרופות רבות חסרות במדפי בתי המרקחת, הפרטיים או הממשלתיים. כך אני חיה יום אחר יום בעזה. רוב האוכלוסייה הרבה פחות בת-מזל ממני. כאשר העוני מנצח ואין עבודה או פתרון באופק, אין דבר גרוע מלאבד תקווה.

 ד"ר מונא אל-פארא, רופאה ומנהלת פרויקט לטיהור המים ברצועת עזה מטעם ארגון זכויות האדם הבינלאומי ברית ילדי המזרח-התיכון. באדיבות ארגון "גישה". 

מקור: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4459395,00.html

Tiny URL for this post: