זכרונות מהתקפת מל”ט: נער מעזה שנפצע בעוד בן דודו נהרג

הודעה לעיתונות מיום 18 בנובמבר 2013
תנועת סולידריות בינלאומית, צ'רלי אנדרסון | עזה, פלסטין הכבושה

שעה לפני שקיעת השמש, מל"ט חמוש טס בגובה לא רב מעל הגגות, מחפש מטרות ללא חפזון. מספר קילומטרים משם, מישהו יושב, אולי בחור צעיר, אולי אישה, לפני מסך במרכז הפ

Muhamad al-Zaza. (Photo by Charlie Andreasson)

מוחמד אל-זאזא (צילום: צ’רלי אנדרסון)

יקוד, ללא חשש לביטחונם האישי. עוד מעט אדם חסר פנים זה ימצא מטרה וישחרר את מטענו הקטלני של המל"ט.
שני נערים, בני דודים, בני 14 ו-15, שיחקו, כמו שנוהגים לשחק בני גילם, בועטים בכדור ביניהם. עדיין לא הגיעו לגיל בגרות, העתיד עדיין עשוי מחלומות, ואף לא אחד מהם היה מודע למה שעמד לקרות להם.
בינתיים, האיש או האישה בפיקוד, התכוננו להטיס את המל"ט בחזרה לבסיסו, לבצע נחיתה חלקה, ואולי לקבל טפיחה על השכם כאות הוקרה על משימה מוצלחת.
היה זה ב-19 באוגוסט 2011.

מוחמד אל-זאזא חזר להכרתו כשהוא שוכב בשלולית דמו ליד בן דודו, איברהים אל-זאזא, הוא זעק, אך רק לרגע קצר לפני שאיבד שוב את הכרתו. מוחמד לא ישמע את איברהים צועק עוד, וזה לעולם לא ישחק עוד בכדור. איברהים מת חודש לאחר מכן מפצעיו, לאחר שבועות של מאבק הישרדות. עוד מספר לחוקרי הסטטיסטיקה, עוד קרבן של הכיבוש הצבאי האכזרי. נער בן 14, ששילם בחייו על כך שנולד בצד הלא נכון של המתרס.
כשמוחמד התעורר, הוא שכב בבית החולים שיפא בעזה, עטוף בתחבושות כאילו היה מומיה. גם שם הוא עלול היה למות כתוצאה מהסגר. הציוד הרפואי ההכרחי להצלת חייהם של פצועים אנושים כמו שני הנערים לא היה בנמצא. היה עליהם לקבל טיפול במקום אחר ולקח להם שמונה ימים לקבל אישור העברה לבית החולים קפלן, בישראל, אותה ישראל שעמדה מאחורי ההתקפה שגרמה לפציעתם. הם התקבלו לטיפול, לא כפיצוי, אלא על בסיס עסקי, ציניות שעוברת כל גבול אפשרי.
מיד בהגיעו לבית החולים קפלן, איברהים הועבר לחדר בידוד. הוא איבד דם רב, את שתי ידיו וסבל פגיעות ברוב איבריו הפנימיים. כל המאמצים להציל את חייו היו לשווא. סיכויו של מוחמד היו טובים יותר, אך מצבו נותר קריטי. המנתחים קיבעו את רגלו בשמונה מסמרים ונדרשו ניתוחים נוספים כדי לשחזר את השרירים והגידים ברגליו ובידיו.
בית החולים היה לו לנווה מדבר של אנושיות במשך אחד-עשר החודשים בהם היה מאושפז, שונה מאד מהחוויות אותן היה צריך לעבור במסעותיו בין בתי החולים. ראשית הוא נשלח לירושלים, לחודשיים של שיקום ואחר כך לשכם למשך חודש; כדי לעבור ניתוח בגבו; ואז למצרים. לא אושרה העברתו באמבולנס, ורק לאחר שרופאה מבית החולים קפלן, דר' צביה שפירא, שילמה עבורה מכיסה, היא התאפשרה לו. הטרטור המשיך במחסומים הצבאיים, תחת האיום המתמיד שהחיילים המוצבים שם יסרבו לתת לו לעבור.
כשעאטף אל-זאזא, אביו של מוחמד, מתחיל לדבר על דר' שפירא, עיניו נוצצות. היא לא הניחה לתעמולה הישראלית ולרטוריקה הלוחמנית לבלבל אותה וראתה את בנו כאדם. היא התחילה מסע לגיוס תרומות כדי לממן את הניתוחים הנוספים והשיקום להם הוא נזקק, אך למרות החום והדאגה שהרעיפה על מוחמד, פחד תקף אותו כל פעם שהוא שמע את מטוסי ה-F16 מבסיס חיל האויר הקרוב. הוא חשש לא רק לחייו הוא, שהם יבואו להשלים את משימתם, אלא גם למשפחתו ולחבריו בעזה.

Photos of Muhamad's hospitalization. (Photo by Charlie Andreasson)

תמונות מהאשפוז של מוחמד (צילום: צ’רלי אנדרסון)


שאלתי אותו מה הוא מרגיש היום, שנתיים לאחר ההתקפה שכמעט עלתה לו בחייו, כשהוא שומע את המל"טים שטסים מעל הגגות. מוחמד העיף מבט מתחנן באביו, וזה אמר שהסיוטים שהיו מעירים את בנו בלילות, כבר עברו, אבל כשהוא התחיל לתאר את הרגשות שמעוררים בו קולות המל"טים, ראיתי את חוסר השקט משתקף בפניו. הוא ניסה לשלוט בהבעתו וביקש לעבור לשאלה הבאה.
שאלתי האם לדעתו החייל ששלט במל"ט חווה את המשימה כמשחק מחשב, שהאנשים שהוא פוצע ממרחק בטוח אינם באמת בשר ודם, בעלי רגשות וחלומות, אלא מעין דמויות על המסך שמזכות אותו בנקודות. הפעם התשובה הייתה מיידית והיה ברור שהוא שאל את עצמו את אותה שאלה. עבורו אין זה משנה האם החייל ראה את מעשיו כמשחק או לא. “החיילים, לפני שהם יושבים לפני לוח הפיקוד, כבר עשו לנו הפלסטינים דה-הומניזציה,” הוא אומר. “הם לא רואים אותנו כבני-אדם. אם הם היו חושבים עלינו כך, הם לא היו יכולים לעשות לנו את זה. לא הייתי מדבר עם חייל, אם הוא היה יושב כאן מולי כמו שאנחנו יושבים כרגע. אין לנו דיבור, עד שהם לא יראו אותנו כבני-אדם.”
לאחר היסוס קל הוא מוסיף, “אני חושש שאני אשנא אותו, שמפגש כזה יוציא ממני את הגרוע מכל.”
הוא מבטא מילים אלו בקול רגוע ואני מנסה לראות את הנער שהוא היה לפני שכל זה קרה. הצלקות אותן הראה לי, שמכסות חלק גדול מגופו, הן בברור לא היחידות שנותרו לו לאחר התקפת המל"ט.
החשבון עבור שמונת חודשי האשפוז הראשונים של מוחמד בישראל הוגש לרשות הפלסטינית. גיוס התרומות של דר' שפירא כיסה את היתר, אך ניתוחים נוספים נדרשים כדי שמוחמד יוכל לחזור לתפקוד נורמלי. הפגיעות ברגליו ובידיו שהוא מראה לי מוכיחות זאת.
במהלך הראיון, איש מאיתנו לא ידע כי דר' שפירא התחילה מסע גיוס תרומות חדש כדי לנתח לפחות את ידו של מוחמד. כשעאטף שמע על כך, עיניו הבריקו, אך הוא יודע שהסיפור של בנו אינו יחודי, שהתקפות דומות הפכו אחרים לקרבנות ושדר' שפירא אינה יכולה לדאוג לכולם.

מקור: http://palsolidarity.org/2013/11/gaza-boy-remembers-israeli-drone-strike-that-maimed-him-and-killed-his-cousin/

Tiny URL for this post: