חייבים לדבר על עזה

מאת |

בשנים האחרונות השיח הציבורי מצמצם את העיסוק בעזה לאחד משני מצבים: או שזה המקום שממנו יורים טילים, או שזה המקום שממנו זמנית לא יורים טילים.

בהתאם לזה נקבעות התגובות המוצעות לירי המתחדש כל כמה זמן: לתקוף יותר חזק או יותר חלש, להמנע מכניסה או לשחזר את "הישגי" עופרת יצוקה. לאפשר להכניס חומרי בנייה או להפסיק. יש אינטרס בהסלמה או שאין. עזה היא מין ניסוי מדעי כזה שבו מנסים להגיע למינון הנכון של "הרתעה" מול "איפוק" כדי לשמר "שקט".

עכשיו אנחנו שוב בזמן של התלקחות. שוב צבע אדום קורע את תושבי שדרות והסביבה ממיטותיהם באמצע הלילה, מאיים עליהם באמצע היום, רקטות נופלות על בתים ומפעלים, והחיים אינם חיים. שוב מטוסי חייל האוויר מפציצים בעזה ומונעים שינה מתושביה. רק לפני חודש הרגו שם את הילד עבד עאוור בן השבע, אבל מי בכלל זוכר. סביר שהסבב הנוכחי לא ייגמר בפלישה קרקעית ובסוף שוב

דברים ישקטו, עד הפעם הבאה.

כפי שג'קי חורי מדווח היום ב"הארץ", חמאס לא מעוניין בהסלמה, מכחיש אחריות לחטיפה, ולמרות הפשיטה המסיבית של הצבא על מוסדותיו בגדה המערבית, מעצרים של מאות מאנשיו וההפצצות בעזה – מעביר מסרים לישראל בניסיון להשיב את השקט. במצבו הפוליטי הנוכחי, עם כניסתו לממשלת האחדות הפלסטינית ממש לאחרונה, וללא שום אפשרות לפעול מחוצה לה בשל היחס העוין ממצרים והיעדר גיבוי בעולם הערבי, הוא לא יכול להרשות לעצמו עמדה אחרת. אבל נתניהו מתעקש לדחוק אותו לפינה.

חייבים לשוב לדבר על עזה בהקשר רחב יותר. לזכור שישראל התחייבה להתייחס לגדה ולרצועה כיחידה טריטוריאלית אחת במסגרת הסכמי אוסלו. לזכור שאם תקום אי פעם מדינה פלסטינית היא תהיה מדינה אחת בגדה ובעזה, ושגם אם לא – היא לא תעלם לשום מקום. לזכור שהעם בשני המקומות האלה הוא אותו עם, ושיש למעלה ממיליון וחצי בני אדם בעזה שחיים כבר כמעט עשור במצור, בבית הכלא הגדול בעולם.

גם בשביל תושבי הדרום וגם בשביל כולם – אם אנחנו רוצים שהשקט הבא יהיה קבוע, חייבים לדבר על עזה כמקום שחיים בו בני אדם, לא כניסוי מדעי.

Tiny URL for this post:
 

This post is also available in: אנגלית