ניצחון בוגי ברצועת עזה: מפלה מוסרית ותבוסה ערכית

קברניטי המדינה, אתם יכולים כבר לסמן וי. עברנו את אלף ההרוגים הפלסטינים. אבל התבוסה המוסרית של ישראל תרדוף אותנו שנים

 

 

עמירה הס, פורסם במהדורת הארץ בעברית ב-27 ביולי 2014

אם ניצחון נמדד במספר הרוגים אז ישראל וצבאה מנצחים בגדול. מרגע כתיבת שורות אלו ביום שבת, ועד שהן ייקראו ביום ראשון, המספר כבר לא יהיה כאלף (בין 70% ל–80% אזרחים) אלא יותר.

בכמה? בעשר גופות, ב–18? בעוד שלוש נשים הרות? בחמישה ילדים מתים, עיניהם פקוחות, פיהם פעור קמעה, שיני החלב מבצבצות, חולצותיהם ספוגות דם והם נישאים באלונקה אחת? אז אם ניצחון הוא לגרום לאויב לערום כמה ילדים שחוטים באלונקה, כי אין מספיק אלונקות, אז ניצחתם — הרמטכ"ל בני גנץ ושר הביטחון רא"ל במילואים משה יעלון — וניצח העם שמעריץ אתכם.

והגביע הוא גם למדינת הסטארטאפים, הפעם לסטארט־אפ שנקרא איך לדעת ולדווח כמה שפחות עם כמה שיותר אמצעי תקשורת בינלאומיים ואתרי חדשות נגישים ("בוקר טוב, זה היה לילה שקט", הודיע בקול שמח המגיש בגלי צה"ל ביום חמישי בבוקר. ביממה שקדמה להודעתו הצוהלת הרג צבא ההגנה לישראל 80 פלסטינים, מהם 64 אזרחים, כולל 15 ילדים וחמש נשים. לפחות 30 מהם נהרגו במהלך אותו לילה שקט, מהפגזות והפצצות וירי ארטילרי ישראלי לא־מדידים, ובלי לספור פצועים ועוד בתים שהופצצו ונהרסו).

אם ניצחון נמדד במספר המשפחות שכמעט הוכחדו בתוך שבועיים — הורים וילדים, הורה וכמה מהילדים, סבתא וכלות ונכדים ובן, אחים וילדיהם, בכל הווריאציות שתבחרו — אז גם כן ידינו על העליונה. הנה, מהזיכרון: א־נג'אר, כווארע, אבו־גאמע, ע'נאם, קנאן, חמד, א־סלים, אל־אסטל, חלאק, שייח חליל, אל־כילאני. במשפחות אלו, הספורים מבניהן ששרדו את ההפצצות הישראליות בשבועיים האחרונים מקנאים עכשיו במתיהם.

ובל נשכח את זרי הדפנה למשפטנים שלנו, שצה"ל לא זז בלעדיהם. בזכותם מתקבלת אצלנו בנוחות התיאוריה שלהפציץ בית שלם — ריק מיושביו או מלא ביושביו — מוצדקת, אם ישראל הגדירה את אחד מבני המשפחה כמטרה ראויה (איש חמאס בכיר או זוטר, צבאי או פוליטי, זקן או צעיר). "אם זה מותר לפי הדין הבינלאומי", אמר לי דיפלומט מערבי אחד, מזועזע מעמדת מדינתו התומכת בישראל, "סימן שמשהו מסריח בדין הבינלאומי".

ועוד זר פרחים ליועצינו, יוצאי פקולטות נבחרות למשפטים בארץ ובארצות הברית ואולי גם אנגליה: בוודאי הם שמייעצים לצה"ל למה מותר לירות על צוותי חילוץ פלסטיניים ולמנוע מהם גישה לפצועים. שבעה אנשי צוותים רפואיים בדרכם לחלץ פצועים נורו למוות בידי צה"לנו במהלך שבועיים, שני האחרונים שבהם רק ביום שישי האחרון. עוד 16 נפצעו. לא כולל המקרים שבהם ירי צה"ל מנע מהצוותים להתקדם.

אתם תדקלמו את מה שאומר הצבא: "באמבולנסים מסתתרים מחבלים" (כי פלסטינים הרי לא ממש רוצים להציל את פצועיהם, הם לא ממש רוצים למנוע מהם לדמם למוות מתחת להריסות, נכון?) המודיעין המהולל שלנו, שלא גילה במשך כל כך הרבה שנים את מערכת המנהרות שנחפרה מתחת לרצועה — יודע בזמן אמת שבכל אמבולנס שנורה ישירות או שנסיעתו להציל פצוע נבלמה, יש בעצם פלסטינים חמושים? ולמה מותר להציל חייל פצוע גם במחיר הפגזה על שכונה שלמה, ואסור להציל ישיש פלסטיני הקבור מתחת להריסות? למה אסור להציל חמוש, או נכון יותר לוחם פלסטיני שנפצע בזמן שהדף צבא זר שפלש לשכונתו?

אם ניצחון נמדד בהצלחה לגרום ל–1.8 מיליון בני אדם טראומות לכל חייהם (ולא בפעם הראשונה) כמי שמחכים להוצאתם להורג בכל שנייה — הריהו לפניכם.

הניצחונות הללו הם מפלה מוסרית שלנו, תבוסה ערכית של חברה נטולת התבוננות עצמית, המתפלשת ברחמים עצמיים על טיסות שנדחו ומתמרקת בגאווה על נאורותה. זוהי חברה שמבכה כמובן את ארבעים חייליה שנהרגו, אבל בה בעת אוטמת את לבה ומחשבותיה אל מול כל הסבל ותעצומות הנפש וגילויי הגבורה של העם שאנו תוקפים. חברה שלא מבינה עד כמה מאזן הכוחות הוא לרעתה.

"בתוך כל הסבל והמוות", כתבה לי בדוא"ל חברה מעזה, "יש כל כך הרבה גילויים של רכות וטוב לב. אנשים מטפלים זה בזה, מנחמים אחד את השני. במיוחד ילדים מחפשים את הדרך הטובה ביותר לתמוך בהוריהם. ראיתי כה הרבה ילדים בני לא יותר מעשר שנים, שמחבקים, מנחמים את אחיהם הצעירים מהם, מנסים להסיח את דעתם מהזוועות. כה צעירים וכבר הם מטפלים במישהו אחר. לא פגשתי ילד אחד שלא איבד מישהו — הורה, סבתא, חבר, דודה או שכן. ואני חושבת: אם חמאס צמח מהדור של האינתיפאדה הראשונה, כשהצעירים שיידו אבנים נענו בכדורים, מי יצמח מהדור שחווה את מעשי הטבח החוזרים ונשנים של שבע השנים האחרונות?"

התבוסה המוסרית שלנו תרדוף אותנו עוד שנים רבות.

 


מקור

 

Tiny URL for this post:
 

This post is also available in: אנגלית